החלטה בתיק ע"א 7008/13

           הליך זה הובא בפניי לצורך בחינת סיווגו.

1.        העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטת כב' השופט ע' פוגלמן מיום 4.11.2013, בה נדחתה בקשה שהגיש המערער לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא ההליך, ובקצרה אומר כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל המנהלים בעניינם של רון ואורלי הרבט (להלן: החייבים) מונה המשיב 1 כמנהל מיוחד לנכסיהם. במסגרת תפקידו ביקש המשיב 1 לממש נכס מקרקעין שהיה בבעלות המשיבה 2, חברה המצויה בבעלותם המלאה של החייבים (להלן: הנכס), וביום 8.5.2011 אישר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את המכירה כאמור. ואולם על הנכס רבץ עיקול לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בנק לאומי) כנגד חוב של המשיבה 2 כלפיו, והמערער רכש ביום 12.6.2011 את חובה של המשיבה 2 כלפי הבנק ונרשם כזוכה בתיק הוצאה לפועל שהתנהל נגדה. להשלמת התמונה יצוין כי בעבר היה המערער בעלים של כמחצית מן המשיבה 2 ומכר לחייבים את חלקו בה, ובעקבות מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בהקשר זה התנהל ביניהם הליך בוררות אשר במחצית שנת 2008 הסתיים בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק בורר (וזה קיבל את אישור בית המשפט, להלן: פסק הבורר).

           משהסתבר למשיב 1 כי המערער מבקש לממש את הנכס בעצמו הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות (בקשה מספר 14) בה ביקש להורות כי הנכס ימומש על ידו ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כי ייקבע שהחוב אותו יכול המערער לגבות  בתיק ההוצאה לפועל עומד על 60,000 ש"ח, וכי הליכי מימוש הנכס בהם החל המערער יעוכבו.

           בהחלטה מיום 3.11.2011 התקבלה הבקשה (כב' סגנית הנשיאה ו' אלשיך) במובן זה שנקבע כי מכוח פסק הבורר המערער הינו נושה של החייבים ולא של המשיבה 2, ועל כן בכל הנוגע לזכותו מכוח הפסק אין הוא זכאי אלא להגיש תביעת חוב המבוססת על פסק הבורר. עוד הוסיף בית המשפט כי ספק האם המערער יכול להיבנות מכובעו כנושה של המשיבה 2 מכוח רכישת חובה כלפי בנק לאומי, שכן על פני הדברים רכש חוב מצומצם של 60,000 ש"ח בלבד וספק האם יכול הוא להעלות טענות לגבי גובה החוב. בית המשפט הוסיף כי "צודק המנהל המיוחד בטענתו כי בשלב זה, כל שנידון ודורש הכרעה הינו שאלת זהות הגורם שיממש את המגרשים של החברה, זאת כאשר המבקש רשאי לנסות להוכיח את זכויותיו בתמורת המימוש, באמצעות פעולה כדין מול המנהל המיוחד" [ההדגשות במקור]. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור, וזו נדחתה ביום 8.11.2012 (רע"א 8953/11).

           לאחר ההחלטות הנזכרות מכר המשיב 1 את הנכס לצד שלישי, אך המערער סירב להסיר את העיקול שהוטל עליו ומנע את השלמת הרישום. משכך הגיש המשיב 1 בקשה נוספת למתן הוראות, בה ביקש להורות למבקש לבטל את העיקול ולסגור את תיק ההוצאה לפועל נגד המשיבה 2.

           בקשה זו התקבלה ביום 27.8.2013. בית המשפט קבע כי בהחלטתו מיום 3.11.2011, אשר בקשת רשות ערעור שהוגשה עליה נדחתה, נקבע כי המשיב 1 זכאי לממש את הנכס, וכי לא ניתן לעקוף החלטה זו באמצעות שימוש ב"כובע אחר" או העלאת טענות חדשות. בבחינת למעלה מן הנדרש הוסיף בית המשפט כי "נכס של נכס" של החייב הינו נכס של החייב עצמו, וגם מטעם זה אין בטענות המערער כדי לסייע בידו.

           על החלטה זו נסב הערעור שבכותרת, אשר בד בבד עימו הוגשה בקשה לעיכוב ביצועה (בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 4.11.2013, וכן נדחתה בקשה לעיון חוזר באותה החלטה).

2.        במסגרת תגובתו של המשיב 1 לבקשה לעיכוב ביצוע טען הוא כי יש לסלק את ההליך על הסף שכן לא נתונה למערער זכות לערער על ההחלטה (וטענתו זו הועברה כאמור לבחינתי). לטענת המשיב 1 ההחלטה דנן טפלה להחלטה מיום 3.11.2011 בה נקבע כי הנכס ימומש על ידו ונוגעת לביצועה בלבד.

           המשיב 3, כונס הנכסים הרשמי, הצטרף לעמדה זו ואילו המערער חולק עליה.

           טענתו המרכזית של המערער היא כי החלטת בית המשפט המחוזי מתבססת על ההנחה השגויה לפי סכום הנשיה כלפי המשיבה 2 אותו רכש מבנק לאומי הינו בסך של 60,000 ש"ח, אף שמעולם לא היתה קביעה שיפוטית כלשהי בעניין זה. לטענתו משנקבע כעת כי זהו היקף הנשיה, "מדובר בפסק דין החותך זכויות".

3.        לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק עם המשיב 1 וכי יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת".

           כידוע בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל קובע סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל כי עומדת זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" שהינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו(2) 749, 754 (1992)). בגדר כך נכללות ככלל "[ה]החלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל" (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 9 (26.10.2012). כן ראו בש"א 6913/12 שפושניק נ' שפושניק (23.10.2012)). ככל שנקבע כי החלטה אינה באה בגדר "צו בפשיטת רגל" כאמור, יש להחיל לגביה את כללי הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38-40 (מהדורה שלישית, 2010)).

           הצדדים לא העלו בפניי כל טענה כי ראוי לסווג את החלטת בית המשפט קמא כ"צו בפשיטת רגל", ודומה כי אכן אין מקום לסווגה ככזו, שכן על פני הדברים אין היא נמנית עם אותן החלטות "מרכזיות" הניתנות לאורך חייו של הליך פשיטת הרגל.  

           על כן השאלה אותה יש לבחון היא האם בהחלטה נשוא ההליך הכריע בית המשפט בזכויות הצדדים בקשר עם מחלוקת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, וככזו נושאת היא "משקל סגולי" של פסק דין (כטענת המערער) או שמא מדובר בהחלטה הטפלה לפסק-דין שכבר ניתן בעניין (כטענת המשיבים 1 ו-3).

4.        עיון בהחלטת בית המשפט קמא נשוא ההליך דנן מלמד כי בית המשפט לא ביקש לקבוע בגדרה קביעות נוספות מעבר להחלטתו מיום 3.11.2011, אלא קבע כי אין מקום לעקוף את ההחלטה או ל"רוקנה מתוכן" באמצעות העלאת טענות חדשות, ובית המשפט הדגיש בהקשר זה כי "ההחלטה הקודמת הבהירה היטב כי המנהל המיוחד זכאי לממש את המקרקעין וקבעה קביעות בדבר [המערער] והאפשרויות העומדות לרשותו. ערעורו של [המערער] לבית המשפט העליון נדחה ודי בכך כדי לקבל את הבקשה" (ועוד הוסיף הערה "מעבר לדרוש" לעניין הטענה כי הנכס שייך למשיבה 2 ולא לחייבים).

           לטענת המערער החלטת בית המשפט קמא - אשר משמעותה האופרטיבית היא כי עליו לסגור את תיק ההוצאה לפועל נגד המשיבה 2 ולמחוק את העיקולים המוטלים על הנכס - מסתמכת על הנחת מוצא מוטעית ולפיה קיימת הכרעה בעניין גובה חובה של המשיבה 2 כלפיו (ולטענתו טרם ניתנה הכרעה מחייבת בעניין ויש להכריע בה במסגרת תיק ההוצאה לפועל).

           ואולם, ומבלי להביע כל עמדה ביחס למחלוקות שהתעוררו בהקשר זה בין הצדדים, ובכלל זאת בשאלה האם סגירת תיק ההוצאה לפועל נגד המשיבה 2 היא אכן פועל יוצא ומתחייב של ההחלטה מיום 3.11.2011, ניתן לראות בנקל כי בית המשפט קמא לא ביקש לשנות בהחלטה נשוא ההליך מהחלטתו מיום 3.11.2011. על כן טענות המערער לפיהן בית המשפט חרג מאותה החלטה, אף שלא כיוון לכך, היא טענה אשר ניתן לעלותה כטענה ערעורית, אך אין בה כדי לשנות את אופן סיווגה של ההחלטה. יצוין בהקשר זה כי הכרעה בסיווגה של החלטה על פי "משקפיו" של בעל הדין המבקש להשיג עליה הטוען כי בית המשפט שינה מהחלטה קודמת, אף שבית המשפט לא כיוון לכך בהחלטתו (ולטענת בעל הדין שכנגד לא נערך כל שינוי מאותה החלטה), מעוררת קושי, ואין מקום להניח את המבוקש בעניין (השוו ע"א 9241/12 ‏התכוף תעשיות (מקבוצת ברנד) בע"מ נ' רו"ח עליזה שרון - נאמנת להסדר הנושים, פסקה 5 (4.8.2013)).

           המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי לא עמדה למערער זכות להשיג על ההחלטה בדרך של הגשת ערעור בזכות, וכי ההליך הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

           המערער לא כלל בתגובתו בקשה חלופית להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אך נוכח מהות העניין ומורכבות הדברים מצאתי לאפשר לו להגיש בקשה כאמור, וזאת בתוך עשרה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו.